רבי דב בֶּר ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (נולד בסביבות שנת ת"ע, 1710, נפטר: י"ט בכסלו תקל"ג, 15 בדצמבר 1772) היה תלמיד של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות. בחצרות מסוימות‏ הוא מכונה "המגיד הגדול" או "הרבי ר' בער".

נולד בעיירה לוקאטש שליד העיר רובנו. למשפחתו היה כתב ייחוס עד רבי יוחנן הסנדלר. בשנת לידתו חלוקות הדעות: למסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, אולם קיימת ברשותם גם מסורת לפיה ייתכן שהרב המגיד היה גדול בשנים יותר מהבעש"ט; ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698). לפי מסורת זו האחרונה היה בן גילו של רבו הבעש"ט, ויש האומרים שהיה גם מבוגר ממנו. כבר בימי ילדותו חונן בכשרונות נעלים ונשלח על ידי אביו, רבי אברהם, מלמד עני, ללמוד תורה בישיבה הגדולה של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ה"פני יהושע" בעיר לבוב. לאחר שנישא בעיר טורשין שימש מלמד בכפר הסמוך לה. בכפר זה הרחיב את ידיעותיו בתורה ואף החל לעסוק בקבלה.

 

שימש מגיד בטורשין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכשרון השכנוע. כשנתגלה הבעל שם טוב, התנגד המגיד בתחילה לתנועת החסידות, אך משהתקרב אליו נהפך לתלמידו החשוב ביותר.

 

מסופר שאשתו הפצירה בו שיסע לבעש"ט מאחר שזה האחרון נודע כמחולל ניסים ואולי ירפאו מבעיית הרגליים שהייתה מציקה לו זה שנים רבות (לפי מקורות היסטוריים, בעיה זו של רבי דב בער ברגליו נמשכה עד סוף ימיו ומתואר שהלך בעזרת קביים). בהתחלה חשב רבי דב בער שכל השמועות שהתהלכו על הבעש"ט אינן אלא גוזמאות, אך לאחר הפצרות רבות מצד אשתו נסע, ונשאר שם, כשרבו מייעד אותו להיות יורשו וממשיך דרכו.

 

רבי לוי יצחק רוסקוב מברדיטשב (ה'ת"ק, 1740 - כ"ה בתשרי ה'תק"ע, 5 באוקטובר 1809) מגדולי האדמו"רים החסידיים, מחבר הספר קדושת לוי. ידוע בכינויו "סנגורם של ישראל".

ר' לוי יצחק התפרסם כמי שנהג ללמד זכות על כל יהודי, גם על חוטאים ופושעים, כפי שמתארים סיפורי חסידים רבים. נפטר בכ"ה בתשרי ה'תק"ע.

הרב יעקב יוסף כ"ץ (תנ"ה, 1695, - כ"ד בתשרי תקמ"ב, 1782) הידוע כרבי יעקב יוסף מפולנאה. תלמידו וממשיך דרכו של הבעש"ט, מאבות החסידות, וסופר ואידאולוג התנועה.

שנת ומקום לידתו של הרב יעקב יוסף אינם ידועות. לפני התקרבותו לבעש"ט שימש כרב ואב בית דין בשרהורוד שבפודוליה (אזור בדרום פולין של אז). בהשפעתו של רבי יהודה ליב ברבי יחיאל מיכל (המוכיח מפולנאה), תלמידו של הבעש"ט, הפך לחסיד, כתוצאה מכך בני עירו, ובראשם גובה המסים, גרשוהו ממשרתו. לפי האגדה הוא קילל בשל כך את העיר ואת משפחת גובה המסים, ומיד התרחשה בעיר שרפה, שכמעט כילתה בה הכל, ובני משפחתו של גובה המסים חלו מאוד ונטו למות. תושבי העיר ביקשו מהבעל שם טוב שיבטל את הגזרה, והוא ענה, שאין בכוחו לבטל את דברי ר' יעקב יוסף, אלא רק לרכך אותם קמעא, ולכן הוא קבע, שבכל דור יהיו נולדים בעיר אנשים נכים במשפחת גובה המסים, ועל פי סיפור העם כך היה (סיפור זה שימש את ש"י עגנון כגרעין לסיפורו "הנדח"). בין השנים 1748 - 1752 שימש כאב בית הדין בראשקוב, מ-1752 כיהן בנמירוב, משנת 1770, לאחר פטירת "המוכיח מפולנאה", שימש כרב ובית אב הדין בפולנאה (הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפודוליה).

 

לאחר מות הבעש"ט בשנת 1760 שימשו הרב יעקב יוסף והמגיד ממזריטש כראשי התנועה, כאשר המגיד שימש כמחליפו של הבעש"ט, והרב יעקב יוסף כאידאולוג התנועה, ומפיץ רעיונותיה. הרב יעקב יוסף, למרות שהיה הוותיק שבתלמידי הבעש"ט, לא נבחר על ידיהם למלא את מקומו.

 

לשמו של רבי יעקב יוסף נקשרים מיתוסים בדבר תעניות קיצוניות וסיגוף הגוף. על פי המסופר, במשך שש שנים רצופות, צם רבי יעקב במשך כל ימות השבוע ואכל רק בשבתות. כל זאת במטרה לכפר על עוונות ולזכות בעולם הבא.